<h1>ספר החינוך מצוה שע"ו</h1>
<h2>דף לד.</h2>
שלא יטמא הנזיר במת, שנאמר [במדבר ו'] לאביו ולאמו וגו' לא יטמא וגומר. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה [שס"ב] טעם בהרחקת הטומאה מן הקדש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החומר הגדול שבנזיר שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והעניין הוא לפי הדומה כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא, לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהייתה כי אם מלידה ומבטן נתקדש בכח שבטו שכולו קדש, והנהגתו עם קרוביו בכל שאר בני העולם כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם זולתי כי לעתים יעבוד בית אלהיו, ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכליו ויגל עם אוהביו ולשמחה ולמשתה יקרא ריעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הורשה להטמא להם כי כל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום, אכן האיש הנזור ליי' כל ימי נדר נזרו קדוש הוא ליי', וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו, לא יטמא בתאוות העולם ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להבין ולהתענות לפני ה' ולתקן דרכי נפשו ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בקרבת ריעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה, אין ספק כי בהתעלות הנפש יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל עניינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להן, וכעניין הכהן הגדול כי מהיותו מעולה מאד בעניינו ונפרש מחברת האוהבים ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלהיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו, וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטומאה נאמר גם על הנזיר זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן, שבכהן נאמר [ויקרא כ"א] כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו. ואולי תחשוב להשיב עלי כי הנזיר לזמן בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט, התשובה כי האדם אחר הזירו לה' פעם אחת תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו ומן השמים מסכימין על ידו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [שבת ק"ד ע"א] בא ליטהר מסייעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתייע וישלים כל ימיו בטהרה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר מ"ט ע"ב] שיש טומאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמין ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן, ויש טומאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים ואף על פי שהיא טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו [במדבר ו'] דמשמע עד שיטמא בטומאות שהן בעצמו של מת. ואילו הן הטמאות שהנזיר מגלח עליהן, על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רוב מניין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן בניינו של מת ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן רוב בניינו ולא רוב מניינו ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה כחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת. ואי זהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עצמות או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאיליו. וכן אם נטמא ברובע העצמות הבאים משדרה או מן הגלגלת באהלן הרי זה ספק טמא.
כל אילו שתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או אם נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה על הנזיר, אם היה הנזיר ואחת מטומאות אילו באהל הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי איפשר שיגע בכולו, שהרי אין גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו. אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טמאות הנזכרות, שריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו ונטמא באהלן או ברובע עצמות שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בניין או שנטמא ברביעית דם ואף על פי שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי לפי העניין שזכרנו הרי זה אינו סותר, אף על פי שבכל אלה הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למניין ימי נזירותו. וכן מעניין המצוה מה שאמרו [נזיר מ"ד ע"א] שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור וגומר [ויקרא י"ט], ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר, לפי שנאמר בנזיר [במדבר ו'] וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו. ויתר פרטיה במסכת נזיר [פרק כהן גדול]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שביארנו לוקה. וכתב הרב משה בן (נחמן) [מימון] זכרונו לברכה שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ד' מלקיות, משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו [במדבר ל'] ומשום לא תאחר לשלמו [דברים כ"ג] ומשום לא יבוא, אם היתה ביאה וטומאה באין כאחת.
<h2>דף מט:</h2>
שלא יטמא הנזיר במת, שנאמר [במדבר ו'] לאביו ולאמו וגו' לא יטמא וגומר. אף על פי שכבר כתבתי במצוה ראשונה שבסדר זה [שס"ב] טעם בהרחקת הטומאה מן הקדש, עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החומר הגדול שבנזיר שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן הדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והעניין הוא לפי הדומה כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא, לא הסכים הוא עליה ומדעתו לא נהייתה כי אם מלידה ומבטן נתקדש בכח שבטו שכולו קדש, והנהגתו עם קרוביו בכל שאר בני העולם כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם זולתי כי לעתים יעבוד בית אלהיו, ואמנם לעתים גם כן ישכון בהיכליו ויגל עם אוהביו ולשמחה ולמשתה יקרא ריעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הורשה להטמא להם כי כל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום, אכן האיש הנזור ליי' כל ימי נדר נזרו קדוש הוא ליי', וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלהיו על ראשו, לא יטמא בתאוות העולם ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להבין ולהתענות לפני ה' ולתקן דרכי נפשו ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בקרבת ריעיו ואוהביו עוד זולתי למצוה, אין ספק כי בהתעלות הנפש יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל עניינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה ועיניה אליה תמיד. ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו מאחיו תמנענו התורה מהטמא להן, וכעניין הכהן הגדול כי מהיותו מעולה מאד בעניינו ונפרש מחברת האוהבים ואין כל עסקיו ומחשבותיו זולתי בעבודת אלהיו יתברך תמנענו התורה גם כן מהטמא לאחד מכל קרוביו, וטעם הנאמר עליו בכתוב בהרחקת הטומאה נאמר גם על הנזיר זולתי שבכהן הזכיר שמן, מפני שהוא משוח בו, ובנזיר לא הזכיר שמן, שבכהן נאמר [ויקרא כ"א] כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ובנזיר נאמר כי נזר אלהיו על ראשו. ואולי תחשוב להשיב עלי כי הנזיר לזמן בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט, התשובה כי האדם אחר הזירו לה' פעם אחת תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו ומן השמים מסכימין על ידו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [שבת ק"ד ע"א] בא ליטהר מסייעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתייע וישלים כל ימיו בטהרה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נזיר מ"ט ע"ב] שיש טומאת מת שאם נטמא הנזיר בה מגלח וסותר הימים הקודמין ומתחיל למנות ימי נזירותו אחר כן, ויש טומאת מת שאין מגלח בעבורה ולא סותר הימים הקודמים ואף על פי שהיא טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו [במדבר ו'] דמשמע עד שיטמא בטומאות שהן בעצמו של מת. ואילו הן הטמאות שהנזיר מגלח עליהן, על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל העצמות שהן רוב מניין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן בניינו של מת ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן רוב בניינו ולא רוב מניינו ובלבד שכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל שדרה הבאה מן המת ועל הגלגלת של מת אחד, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי מאדם שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה כחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת. ואי זהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה לחה סרוחה, ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עצמות או של מתכת אין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד להוציא הרוג, שהרי חסר דמו. קברו שני מתים כאחת או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו, או אשה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה אין הרקב שלהן מטמא, וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקב מאיליו. וכן אם נטמא ברובע העצמות הבאים משדרה או מן הגלגלת באהלן הרי זה ספק טמא.
כל אילו שתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או אם נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהילה הטומאה על הנזיר, אם היה הנזיר ואחת מטומאות אילו באהל הרי זה מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי איפשר שיגע בכולו, שהרי אין גוף אחד, אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח. וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו בעצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבן טומאה וסותר את הקודמין, ואין עצם אחד מטמא אהלו. אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא או שהאהילו עליו ועל אחת מן השתים עשרה טמאות הנזכרות, שריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו ונטמא באהלן או ברובע עצמות שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בניין או שנטמא ברביעית דם ואף על פי שהיא מטמא במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובמשא, או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי לפי העניין שזכרנו הרי זה אינו סותר, אף על פי שבכל אלה הוא טמא טומאת שבעה ומזה בשלישי ובשביעי אינו מגלח תגלחת טומאה ולא מביא קרבנות ולא סותר את הקודמין, אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו למניין ימי נזירותו. וכן מעניין המצוה מה שאמרו [נזיר מ"ד ע"א] שהמטמא הנזיר אם היה הנזיר מזיד לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור וגומר [ויקרא י"ט], ואם הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהן לוקה, ולמה אינו לוקה המטמא הנזיר, לפי שנאמר בנזיר [במדבר ו'] וטמא ראש נזרו, כלומר שאין חיוב מלקות אלא בו כשהוא מטמא מדעתו. ויתר פרטיה במסכת נזיר [פרק כהן גדול]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וטמא עצמו במזיד בצדדין שביארנו לוקה. וכתב הרב משה בן (נחמן) [מימון] זכרונו לברכה שהנזיר שטמא עצמו במזיד יתחייב ד' מלקיות, משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו [במדבר ל'] ומשום לא תאחר לשלמו [דברים כ"ג] ומשום לא יבוא, אם היתה ביאה וטומאה באין כאחת.
